בריאות נפשית בעידן שינויי אקלים- האם ואיך אפשר

לקריאת חלק א

להתיידד עם הפחד

איך נוכל להיות פתוחים לפחד מלי להסתגר. להביט למציאות בעינים, להיות מספיק בקיאים במה שקורה אך ללא צורך לעסוק בידע באופן קומפולסיבי ובנסיונות לייצר תחושת שליטה כוזבת . להתיידד עם הפחד ועם עצמנו כדי להישאר בלב פתוח. 

לב פתוח מול תמונת הפליטים שזורקים את כל מזונם לים ואינם יודעים אם יגיעו ליבשה שתקבל אותם. לב פתוח מול ידיעות על מלחמה והרג. 

לב פתוח מול הגרף המתאר את עליית הטמפרטורה העולמית.  

ולב פתוח כאשר עולה מחשבה של פחד מהעתיד. כאשר עולה רגש של פחד, או של יאוש.

בעיני, הרגשות הללו הם הדלק שלנו להשתנות.

לנו כבני אדם מאוד קשה לשנות הרגלים. פעמים רבות, מחלה מהווה זרז לשינוי הרגלים בחיים פרטיים של אדם. אם ידע ששינוי זה עשוי לסייע מאוד בתהליך החלמה, הוא מקבל כוחות אדירים, להפסיק לאכול סוכר, לשמור על פעילות גופנית, וכו….איך נוכל לעשות "קפיצה מחשבתית" ולתפוס את המצב הגלובלי כמצב פרטי שלנו? הרי במובמן מסוים, כולנו חולים. כי החברה שלנו חולה. אם נרגיש את זה, ניתן לעצמנו להיפתח לזה, הפחד הזה יהיה הדחף שלנו להשתנות.

לשנות הרגלים. כי זה מה שנחוץ.

שינויי האקלים הם קריאת התעוררות לנו להשתנות. לחברה האנושית. האתגר הוא לא להיסגר כאשר רגש של פחד או חרדה או יאוש עולה, לא לחפש הסחת דעת, או פיצוי.

טמונה כאן הזדמנות להיפתח. הזדמנות להיזכר שמהרבה בחינות אנחו לא נפרדים ותלויים זה בזה על מנת להתקיים. שישנה רשת חיים עצומה רבגונית משתנה תדיר שכולנו חלק ממנה, וככל שאנו מודעים אליה אנו מסוגלים לחוש אותה יותר. לחוש רחב. לחוש לעומק. וכשם שברשת הזו קיימים הכאבים והפחדים שלנו שם גם טמונה העוצמה שלנו. בהיותנו שייכים ומחוברים אליה וזה לזה. להחיות מחדש סיפורים של קשרים והקשרים. לחבר חלקים מנותקים. לחיות בחברה שאם יש אסון במקום אחר, המדיניות היא לעזור ולא לנצל. בחברה שלוקחת בחשבון את הדורות הבאים, שיש בה ערך לכל הקיים ולא רק לבני אדם (וביתר ספציפיות רק לבני אדם מסוימים). חברה שהערכים המרכזיים שלה הם חמלה וערבות הדדית ולא ניצול וניתוק.

אני באמת מאמינה שאם נרשה לעצמנו להרגיש את הכאב והפחד הם יעזרו לנו להתעורר. וזוהי התעוררות רצינית. רוחנית.הפונקציה הרגשית שלנו קשורה קשר הדוק למצפון ולמוסר ולחמלה. הפונקציה הקוגניטיבית לבדה אינה מספיקה. זוהי הזמנה למחשבת הלב

אינטגרציה של מוח ולב

החברה הצרכנית המערבית מלאה באלמנטים של ניתוק פיצול ואינטרסים רבים.

הרבה מאיתנו מכירים את "ההי" שחווית הקניות גורמת, "שופנג" מעלה את רמת הדופמין ומעניק סיפוק מידי ומענג….

האם הידיעה שתעשית האופנה היא המזהמת השניה בגדולה, אחראית לכ- 10% מכלל פליטת גזי החממה בעולם, צורכת כ-20% מכמות המים עולמית והיא המקור המזהם השני בגודלו של מים מתוקים בעולם. ובנוסף, זוהי תעשיה אשר מנצלת ופוגעת בזכויות בסיסיות של א.נשים וילדים.

האם הידיעה שתהליך יצור של חולצת כותנה אחת מצריך 2700 ליטר מים, כמות שתייה המספיקה לשנתים וחצי לאדם אחד.

שנתיים וחצי. מי שתיה. לאדם אחד.

האם הידיעה הזו, ביחד עם הידיעה שלאנשים רבים בעולם אין כלל מים זורמים באזורי המחיה שלהם עשויה לשנות את ההרגל שלנו לקונת בגדים?

מהנסיון שלי, זה לא מספיק. עד כמה שהמידע הזה מזעזע. הוא לא מספיק

אנו צריכים לתת לעצמנו להרגיש. ולא להרגיש רק את הכאב שבתוכנו על הנזקים.

להרגיש את הצורך הזה שלנו לעוד חולצה, ל"להרגיש טוב" "להנות" מהחיים

איך זה מרגיש? 

מה קורה לכם בגוף?

המיתוס הקפיטליסטי מוכר לי שוב ושוב את הסיפור שאם אקנה אהיה מאושרת וכל עוד אני עולה למקדשי החנויות אני מקיימת את המיתוס הזה שאיני מאמינה בו. 

אני יכולה לעשות זאת די בקלות מבלי להבין את זה באופן עמוק  כי החברה שלנו מפוצלת לחלקיקים רבים, אין שום קשר לכאורה, ביני שקונה את החולצה, לבין המקורות החומריים ממנה היא יוצרה ומי שבפועל יצר את החולצה , מקורות החומריים ממנה היא הגיעה.

כמה קשה לשנות הרגלים שאין בהן תחושה של מידיות. 

המרכז שיכול לאפשר שינוי הוא החיבור שלי לעצמי. אני מאמינה שאם נאהב את עצמנו יותר, ונבין את ההשלכות של הפעולות שלנו, נוכל למצוא בתוכנו כוחות לצרוך פחות. וכמו חזרה בתושבה, זוהי בחירה מתמדת. זו לא בחירה חד פעמית.

זהו תהליך של "מחשבת הלב" אינטגרציה של המחשבה והידע של הלב, האכפתיות החמלה, היכולת שלי להרגיש היא קריטית למוטבציה שלי לפעול. 

אם ניתן לעצמנו להרגיש, נקבל במתנה מצפן לחיים עם בהירות ואינטגרציה פנימית רבה יותר.אם ניתן לעצמנו להרגיש, נשאל את עצמנו האם מה שאנו עושים משקף את מה שחשוב לנו. ואם נזהה שם סתירות, נשנה אותן. לא נוכל שלא. זוהי אקופסיכולוגיה עמוקה. ואנו נדרשים כל הזמן לנוע, לפעול, לשחרר רגשות, ולהתחבר מחדש. 

יש הרבה מאוד דרכים לכך ועל כך אפרט עוד בחלק השלישי והאחרון