מאז שהתחלנו לפרסם את טקס האבל, אני מקבלת הרבה מאוד שאלות, אחת השאלות שחוזרת על עצמה בכל מיני וורסיות היא: "למה להתאבל בטרם עת?", או : "אף אחד לא מת לי האם אני יכול לבוא" וכיוצ'ב.
אז ממש חשוב לי לכתוב, שעצם ההבנה שלנו או ההגדרה הפנימית/ תרבותית שלנו למה זה בעצם אבל היא העניין.
טקס האבל וההלל, שהגיע אלינו משבט הדאגרה שבמערב אפריקה, מביא תפיסה מפותחת ורחבה בהרבה מהתפיסה המצומצת שרובנו גדלנו איתה ש"אבל זה על מי שמת" (במקרה הטוב שיש מי שיתאבל עליו).
אחרי כמה שנים טובות במסע עם הטקס הזה, בשבילי זה כבר מובן מאליו, אבל ברור לי שלא כך הוא לכולם ולכן חשוב לי מעומק ליבי לפרט. (ולהרחבה מעמיקה מזמינה אתכם לקרוא את Martin prechtel).
אבל- הוא לא (רק) על מי שמת
אבל הוא לא דיכאון
אבל הוא לא אכזבה
אבל והלל לחיים תמיד באים יחד
אבל זו התחושה הזו, של האנושיות שלך, של השבריריות שלך, של הארעיות שלך. של היותך זמני. של היות כל הדברים החיים (אנושים או לא אנושים), זמניים. אבל זו החלטה לחיות את החיים מבלי "לשטח את הקצוות הדוקרים".
אבל הוא המיומנות להיות בן אדם. אבל זו התחושה החמקמקה הזו שמופיעה בצמתים בחיים בהם אנו מרגישים את תנועת הזמן. כשאתה בנקודה בה אתה חשוף לכוחות גדולים ממך. זה יכול לקרות כשהבן או הבת שלך עלו לכיתה א', אולי בבת או בר המצווה שלהם, אולי אפילו ביום חתונתם. אתה מתרגש…אולי שמח, אבל לא רק שמח…אולי אתה קצת עצוב אבל אתה לא בדיוק עצוב. אתה מרגיש את הזמן חולף. אתה מרגיש את היותך בן תמותה. זמני. אולי תשים לב לתחושה הזו לקראת יום ההולדת שלך, כשאתה מודע להתבגרות שלך, לפערים, לחלקיות הדברים. כשאתה מודה מעומק לבך על מה שיש לך. זה יכול לקרות כשאתה רואה פתאום כמה הוריך מזדקנים. לפעמים אתה קם ככה בבוקר. אבל מה שזה לא יהיה שקורה עכשיו, לא מאפשר לך לטשטש את השבריריות, הארעיות, הנשגבות והיופי של היותך חי, של היותך בן תמותה.
אבל יכול להיות גם על תקופות חיים שחלפו, על משהו עמוק שרצית כמו תחושת שיכות חסרת תנאים למשפחה שלך או למקום בו נולדת ומעולם לא קבלת. אבל יכול להיות על כל מה שהדורות הקודמים שלך חוו. המלחמות, המעברים, החתונות והלידות, הכאבים התקוות והפחדים שהביאו לרגע בו גם אתה נולדת. אבל יכול להיות על ההרס ופגיעה מיותרת. אבל יכול להיות גם על מי שמת. אבל מעיר אותך לחיים כי אבל לא מתקיים במקום בו אין אהבה.
אם אתה מתאבל זה בגלל שאהבת. זה בגלל שזה, לא משנה מה זה היה, חשוב לך, משמעותי לך, יקר לך. ואתה יודע שהוא זמני בכל מקרה. רוב הזמן אנו לא שמים לב לזה כי זה מעודן כל כך, והחים המערבים שלנו מלאי הסחות ואילוצים.
אבל זו העמידה בעינים פקוחות ולב פתוח מול יופם השברירי והנשגב של החיים. וזו לא מלאכה לאדם אחד. אבל הוא איכות רחבה ועמוקה ומשותפת, הוא לא משהו ש"עושים לבד" . טקס האבל האפריקאי הוא בעצם פרקטיקה קהילתית שיש לה חשיבות עצומה בבריאות הנפשית של קהילה. זו טכנולגיה אנושית מאוד מתקדמת ומפותחת שאפשר לקבל ממנה הרבה השראה גם אם אנו לא בני דאגרה ולעולם לא נהיה.
כי כשמשהו באמת גדול קורה ואתה מטולטל, ומתפרק, אתה צריך הרבה מאוד אנשים שישאו את הכאב הזה יחד איתך, אחרת הוא גדול מידי, הוא מציף מידי. ולבד זה מאוד מפחיד.
מרטין פרקטל אומר שאבל הוא טבעי ובסיסי כמו לנשום לאכול ולהשתין, אם אתה לא נותן מקום לאבל בחיים שלך, אתה חלק ממה שהופך את העולם הזה לחולה.אתה בעצמך הופך חולה. אבל הוא מחויבות לחיים. הוא קתליזטור שמחדש חיים, הוא דבר שמחבר אותנו לאנשים שסביבנו אם זכינו לקהילה שמתאבלים בה, הוא עדות לאהבה וליופי של החיים עצמם.