ריפוי תרבות האונס

מאמר זה נכתב במסגרת #אתגר_30 #אתגר_ה30 #אתגר30 #אדמת_מרפא_נשית

לפני כמה ימים קבלתי הודעה ממרוה זוהר, מיסדת קהילת אמ"ן, ובה בקשה לכתוב את החזון שלי לריפוי תרבות האונס. כידוע למי שמכיר אותי, הנטייה שלי היא לומר "כן" לכל מה שהאישה האהובה הזו מבקשת ממני, ולחשוב אחר כך…. וכמו בכל פעם, מרווה שולחת אותי למסע. הריפוי שלי לתרבות האונס. כל כך הרבה יש לי לכתוב על כך.

יש כל מיני אטומים כאלה, קפסולות אם תרצו, תבניות מקודדות, כמו "תרבות האונס", כמו "משבר האקלים" כמו "הכחשת המוות של התרבות המערבית", שהם מלאי אינפורמציה, היסטוריה, מטענים רגשיים, חברתיים, כלכלים, ופוליטים מורכבים כל כך, שלכאורה אינם ניתנים לפירוק. שלכאורה אנחנו מיד טובעים שם ולא מצליחים למצוא שום נקודת אחיזה. זה לא מצב כזה שאפשר לשבת בנחת, "לעשות" רפלקציה ולהרהר. זה מצב השרדותי תודעתי של החברה בה אנו חיים, והוא משפיע עלינו באופן עמוק כנראה הרבה יותר ממה שכרגע יש לנו מושג. אבל אנו נדרשים לפרק אותם, והם גם קשורים זה לזה.

כל כך הרבה זמן שאנו חיות בתוך תרבות אונס. וחיים כמובן, גם הגברים. לפחות 2000 שנה? תרבויות ילידיות אומרות שכדי לרפא טראומות קולקטיביות, צריך לעבור פרק זמן של לפחות שבעה דורות שלא חוו את אותה הטראומה. שבעה דורות זה בסך הכול 175 שנה. 2000 שנה זה 80 דורות. 80 דורות של תרבות אונס. כנראה יותר. אז מאיפה אישה אחת שנולדה בסוף האלף הקודם יכולה להתחיל?

אני חושבת על כל הזמן הזה, השנים, המאות, התנועה של המין האנושי, הקדמה, המלחמות, המעברים. ונאלמת. ידיעת המילים נעלמת. אני יצור שחש. אז אתאר לכםן מה אני חשה. אני חשה את מערכת העצבים שלי במצב של עוררות יתר. תחושה של נימול בכפות הידים. של קוצר נשימה. תחושה שמשהו הכניס לי אגרוף בבטן, תפס את הכבד שלי והמעיים, ומשך אותם החוצה, ויש לי בחילה. תחושה של כבדות כל כך גדולה בכפות הרגלים שכנראה הפכו ליצוקות ברזל מזוין. תחושה של דמעות שרוצות לנבוע מתוכי ביחד עם יבבה כל כך מיוסרת ושבורה, אבל אני לא מצליחה להוציא את זה. הגוף שלי רוצה להתכווץ ולהעלם כמו עכבר קטן, רועד כל כולו מפחד. האוזנים שלי מצלצלות ואני רואה הכול מטושטש או כפול או לא רואה בכלל. האויר מסביבי עומד, והכול קורה בהילוך איטי. יש זמזום בלתי נסבל בתדרים שאוזן רגילה לא שומעת (הזמזמום הזה מגיע ממעמקי ליבו של האנס).

המוח שלי עובד בטורבו ומיירט למודעות שלי אינסופ תמונות מזוויעות של ילדות וילדים ונשים, מרוקנים מחופצנים מרוסקים מבוזים, ויחד איתם גברים מעוותי פנים ומשובשי דעת, חולים באופן אנוש בניתוק וניכר ואלימות ואכזריות.

המוח שלי משדר לי עוד ועוד מידע "תרבותי", מעבד ומעביר מסרים ללא הפסקה, וזה יכול לתפוס אותך ככה סתם בכל מקום, ברחוב, בחנות, בעבודה, בבית, וכמובן דרך המדיה ללא הפסקה. ועד שכבר הצלחתי למצוא בתוכי איזו דרך לשרוד את התרבות הזו, הפכתי לאמא לשתי בנות ואני זוכה לראות ביראה כמה התודעה שלהן פתוחה וחשופה ומושפעת, ומה נכנס לתוכה.

ונכנסים גם הנתונים. שכל אישה שלישית תעבור פגיעה מינית ואחת מכל חמש נשים תעבור אונס. כלומר 84 אלף נפגעות בשנה, שזה 230 נשים שנפגעות ביום! יותר מתאונות דרכים, נפגעי טרור, שפעת וקורונה. שגיל הפוגעים מינית נמצא בירידה. וכל זה כאשר ההנחה היא שרק שישה אחוזים מהפגיעות מדווחים לרשויות!

או למשל העובדה שגיל הכניסה הממוצע לזנות בישראל הוא 14. הממוצע. 14. שבכול יום כ 26500 גברים בישראל "צורכים שרותי זנות" אם אפשר לקרוא לזה ככה. בעצם צריך לומר "גברים המקיימים את פולחנה של תרבות האונס"

אז תגידי לי תרבות אונס איך מרפאיםן אותך?

כתבתי אטום אי שם למעלה. זה לא אטום. זו גלקסיה. (מחילה לגלקסיות על הקישור המצמית הזה). אני לא יודעת. לא בטוח שמשהו יודע. כנראה שאין תוכנית סדורה של "תיקונים" מערכי חינוך ותוכניות טיפול. איך אפשר להקיף את הזמן הזה, התנועה הזו, האלימות הזו. ואולי זו לא השאלה הנכונה. בעצם יש בי קול שצורח, איך זה יתכן שזה קורה? אני מסתכלת על המספרים האלה ופשוט מרגישה פסיכוטית. איך זה שהמציאות הזו כל כך לא בסדר? מכירים את אלה שאומרים "גם אני הייתי…..ויצאתי בסדר". אז לא. לא יצאנו בסדר. אף אחד מאיתנו. תקראו שוב את המספרים. שורה תחתונה שחותכת לי את הבטן, ממש כמו אחרי הניתוח הקיסרי שעברתי (בגלל שהייתי תמימה ותרבות האונס חתכה לי את הרחם ועשתה עלי סיבוב). קצת אחרי הניתוח, שרעדתי כול כולי מהאנדרנלין והפחד, והיתי נפוחה ולא יכולתי לזוז, בדיוק ברגע הזה המילדת הודיעה לי בחגיגיות שממש תכף הבטן תתחיל לכאוב לי כאילו 40 סכינים של אליבאבא חתכו אותי. ברוכה הבאה למציאות בתי הבכורה.

תרבות האונס. אונס האדמה, אונס בעלי חיים, אונס האנושייות. איך מרפאים אותך?

ולמה מעט מידי א.נשים שואלים את עצמן את השאלה הזו?

ואני מלאת הודיה לכל מי ששואל.ת לכל מי שלא נכנע.ת לכוחות המרדימים. לכל מי שניצוץ האהבה חי פועם ומאיר בו.ה

"תרבות האונס " מן אוקסימרון אכזרי שכזה “תרבות"- מכלול הערכים והאמונות ותפיסות העולם כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגות.

נראה לי שגם שברנו שיא של "תרבות" הזומבים. ישנים. נשלטים על ידי כוחות שעושים עלינו קופה. הדחפים ההישרדותיים שלנו (ואני מתכוונת לזה בכבוד מלא) לשייכות וביטחון, נסחרים באופן מניפולטיבי ביותר לצרכי רווח (ואת זה אני אומרת באופן מאוד לא קונספירטיבי), על ידי תרבות הצריכה וה"שפע" הכוזב.

ההתמכרות לנוחות. נוחות נוחות….

התמכרות ל"מגיע לי"

התמכרות "מותר לי"

התמכרות ל"עסקים כרגיל"

התמכרות לסגריות, סמים, אלכוהול, משחקי מחשב, הימורים, פורנוגרפיה, ג'אנק פוד.

התמכרות ל"לא להרגיש את מה שאני מרגישה.ה"

התמכרות ללהגיד "כן" כשרוצים להגיד "לא" וההפך.

"תרבות" האונס איך מרפאים אותך. אותנו.

יכולה לשפוך כאן עוד כל כך הרבה כאב וזעם. כאב וזעם הם חלק קדוש במסע הריפוי. יש להם עוצמה לעורר לחיים את כל החלקים הכהים שבנו, את הזומבים שהפכנו להיות. אבל כאב וזעם וצער ויגון, כל כך חשובים. כל כך חשוב שיתקימו ביחד, בתוך מרחב אנושי משותף.

בטקס האבל האפרקאי של שבט הדגרה, שבר וגאולה מתקיימים בו זמנית. הבכי הראשון של התינוק הוא מסר לאבותיו ואמותיו הקדמונים שהגיע למקום הנכון, והדמעות על מי שמת הם הנהר עליו הוא חוזר הבייתה. טקס האבל האפרקאי לימד אותי כל כך הרבה על ריפוי של טראומה: טראומה היא תמיד אישית וקולקטיבית. תנועה חופשית בתוך מבנה ברור של מוקדי הטקס. ידיעה עמוקה שהכאב והשמחה מחוברים. ידיעה עמוקה שאבל ומשמעות החיים קשורים זה בזה ומחיים זה את זה. תהליך אישי לגמרי אשר יש לו עדים והוא מהדהד לתהליך הקולקטיבי הרמונה מופלאה בין ניגודים. תהליך קולקטיבי המתרחש מעצם היותם של הרבה א.נשים העוברים תהליך אישי ועמוק ביחד (אפשר גם לקרוא לזה סינרגיה). מתן מקום בטוח לכל רגש אותנטי. שעולה כיבוד הצרכים והקצב של כל אחד בתהליך. מתן מקום לפורקן פיזי דרך העלאת החיוניות, מוזיקה שירה ותנועה. קהילה. שבט. לעשות זאת שוב ושוב כמה שצריך מתי שצריך. ללא הגבלת שימוש.

אני צמאה לתחושת הביחד הזו. שנבחר אחרת. אני יודעת שאפשר גם אחרת, בכל ליבי. הגוף שלי יודע את זה. הנשמה שלי צמאה לגברים ששואלים "איך זה יתכן?" אני זקוקה לכם. גברים שאומרים "לא עוד" גברים שדורשים "די" גברים שאומרים "אנחנו לא ניתן לזה לקרות שוב". הנשמה שלי צמאה לזמן בו כל בני האדם והאדמה ידעו בליבם שהחיים מקודשים. ויחיו כך. שהחיים והמוות מקודשים. שפחד המוות יהיה חופשי מהדחקה לשכבות המאובנים הטקטוניות ולא יצטרך להתפרץ שוב ושוב באלימות רבה כל כך. הטראומה היא תמיד אישית וקולקטיבית. והריפוי הוא אישי וקולקטיבי.

איך מרפאים אותך "תרבות האונס”? מתחילים בלהרגיש. להפסיק להדחיק ולהתעלם. ובמיוחד מי ש"זה לא קרה לו.ה" ולכאורה זה לא קשור אליו. במיוחד מי שעומד מנגד ומשקיף. במיוחד הרוב הדומם.

ואסיים בתפילה. מי יתן וכל ילד וילדה ואיש ואישה החיים עכשיו על פני האדמה יחוש שייכות עמוקה לעצמם, לחיים שלהם, למשפחה ולקהילה שלהם, ולקהילה הגלובאלית. שיכות שהיא בית. שהיא בטחון עמוק פיזי ממש. שהגוף יודע אותו מבלי שנצטרך לחשוב עליו. שיכות שמאפשרת למוח שלנו להרגע, ולמודעות שלנו להיות פחות חרדתית אל מול הלא נודע. אנו תמיד אל מול הלא נודע. כל נשימה, היא נשימה אל הלא נודע. אני מתפללת שנעמוד מולו בפתיחות, בזקיפות, באהבה מלאה. בשירות. אני מתפללת שנקדיש את חיינו ליצירת תרבות של שלום. שנחיה שלום, ונאמר שלום, ונלך שלום. ושהירושה שלנו לדורות הבאים תהיה ירושת החיים בשלום על פני האדמה. אסנת לב ארי.