כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב משהו על הצורך בשיכות ועל האופן העמוק שבו הוא הולך ומתגלה בפני, מתוך עבודתי הטיפולית הטקסית ומתוך החיים עצמם.
הדרך בה גדלנו והתחנכנו על ברכי הפסיכולוגיה המודרנית, הפטריארכיה, ואולי בעיקר על הערכים של תרבות הכלכלה הקפיטליסטית. ינקנו תפיסות שעיוותו אצלנו את ההבנה לגבי מה זה שיכות, מה זה הצורך להיות שייך. ואנו מתובבים כחברה ותרבות עם תפיסות מעוותות על בעלות, ואוטונומיה אישית.
כולנו רוצים להיות חופשיים כולנו במרוץ להגשמת האינדיוודיודואליות היחודית והחד פעמית שלנו. כולנו יודעים כמה נפרדות בריאה חשובה להתפתחות הפסיכולוגית. וכל זה טוב ויפה וראוי עד מאוד. ויחד עם זאת אנו כחברה סובלים מכל כך הרבה פגיעות התפתחות ראשוניות, שמקורן אף עמוק יותר מטראומות התקשרות עם ההורים שלנו.
זה מתחיל מהיותנו כחברת הומלסים במובן העמוק כמו שלמדנו מסטיבן ג'נקיסון,
זה מתחיל בהבטחה שנולדנו עמה ולא קוימה כמו שלמדנו מפרנסיס וולר. (ממליצה לכם להכיר את שניהם אם טרם הכרתם).
זו הציפיה המקודדת בגוףנפש של הוויתנו, בתאים שלנו, להיות שייכים. שייכים לאדמה עליה נולדנו, שייכים לרצף של מסורת ידע נסיון חיים קשרים והקשרים, טקסים, ציפורים, שועלים וכל החיים סביבנו. שייכים לתחושת פליאה ואף יראה לעיתים אל מול נהר החיים. שייכים ללילה, לכוכבים, שיכים עד כאב לכל מי שהיה כאן לפננו. שייכים עד כאב לזמן להשתנות המתמדת. שייכים לחלומות ושייכים לסיפורים. שייכים ל'אנשים' עמם אנו חיים. האנשים, במובן (האירוני-) אנתרופולוגי שבו מתברר ששם השבט האיזוטרי כזה או אחר שניתן כתשובה לשאלה הלבנה, 'איך קוראים לכם', משמעו בשפה המקורית הוא פשוט 'האנשים'.
להיות שייך זה צורך בסיסי. השרדותי, ממש כמו הצורך לנשום לאכול ולשתות. הוא מקודד עמוק בביליולוגיה שלנו מקשור לאינסטיקנט ראשוני של קיום.
הטעות שלנו היא שאנו מבינים "צורך השירדותי" שעניין טכני במהותו. צורך במזון מחסה הגנה. וכצורך טכני במהותו הוא "שטחי" הוא "פתיר" . אך אנו שוב ושוב גוזרים פיסה קטנה של אמת וחושבים שזו התמונה כולה.
"הישרדות" עבורינו היא המינימום שצריך כדי להישאר בחיים. לפני שנים רבות למדתי ממשהי שחיה עם שבט הסנקה הרבה שנים, שעבור אנשים אלה, "הישרדות" משמעותה לעשות את המקסימום שאפשר, הכי טוב שאפשר כדי לשרוד. בתרבות כזו המחויבות להמשכיות החיים לדורות הבאים מחייבת אותך לנהוג בדרכים אשר מבינות לעומק את היותנו חלק מרשת, ממארג. והימנעות מפגיעה מיותרת היא כלל בסיסי. תחושת שיכות מתרחבת מאוד כאשר תפיסת העולם שלך היא שאתה חלק ממארג.
הצורך בשיכות הוא גם צורך רוחני נשמתי עמוק ממש כמו הצורך להביע את עצמי, להיות נראה על ידי מישהו, לדעת ששומעים אותי, כמו הצורך למצוא משמעות בארועי החיים. ויש סאבטקטס תרבותי שמוזיל את הצורך שלנו בשייכות, עושה לו שיימינג. כאילו הוא משהו ילדותי, שצריך להתפתח ולגדול ממנו. זה מספר לנו שצריך: לא להיות תלוי, להיות בעל מוקד שליטה פנימי. להיות אדון לעצמי. להיות אחראי לעצמי. להחליט מה שנכון לי. לדייק. לממש את עצמי.
וכל זה טוב ויפה וראוי ונכון. אוטונומיה ודרגת חופש פנימי גבוה הוא בפירוש גם כמיהת לב שלי.
אבל ניתוק אינו אוטונומיה ושליטה אינה שיכות. והבלבול עמוק. ונרקסיזם או אגוצנטריות אינם הגשמה.
והראיה היא שבירת השיאים הנמשכת והולכת של הרס החיים על הפלנטה, יחד עם אלימות התמכרויות דכאון וחרדות.
התפיסה השקופה שהצורך בשיכות מעכב אותנו במשימת חיינו למימוש האינדיוודואל החופשי,
האינדיוודיאול שלכאורה מייצר לעצמו מציאות., או לחלופין, האינדיוודואל שאחראי על פרשנות המציאות, היא טעות עמוקה שמחמיצה משהו גדול ופשוט בהבנת טבענו האמיתי.
שייכות היא צורך בסיסי לחיים. היא מקיימת חייםו אי אפשר לחיות חיים שלמים בלעדיה. תחושת שייכות אימננטית לרצף של דורות, לרצף של קשר לאדמה, מביאה תחושת בטחון עמוק בנהר החיים, בטחון עמוק שאנו כתרבות מערבית של אנשים שעוברים בין יבשות, מהגרים פליטים רדופי מלחמות ניתוקים פיצולים וטראומות לא ממש יכולים להכיר.
השלב הבא של השימינג התפיסתי לצורך בשיכות הוא הקונקרטיזציה שלו. כלומר הנירוזה הקפיטליסטית לבעלות ולשליטה, שהפכה להתנהגות פסיכוטית חסרת גבולות וחסרת בוחן מציאות, שמזמן חרגה מריקון המשאבים החיים של כדור הארץ שמקיימים אותנו (!!) וכבר מזמן חולשת על מימדים רגשים נפשיים שלנו כחברה.
האפשרות שלנו כבני אדם לחפצן אחד את השני בקלות רבה כל כך, לפגוע אחד בשני מתוך ניתוק, קשורה עמוקות לתחושת חוסר השיכות שלנו אחד לשני, ולזרם החיים. לחוסר הידיעה הקולקטיבי העמוק שלנו כחברה, מה זו אחווה, brother ו sisterhood, עם 'האנשים'.
אני מדמיינת שייכות כזו, ושואלת את עצמי איך זה לחיות ככה, ומשחקת שככה אני חיה כתירגול. אני בטוחה לחלוטין שיש לי מקום, שאני שייכת, שאני חלק ממארג חיים גדול מופלא ויפיפה. שאני בת אנוש בת תמותה בת אדמה חד פעמית אוהבת וכואבת ומחוברת לזרם החיים בכל נשימה. והרי באמת זה מה שאני.
הצורך בשייכות השרדותי לנשמה כמו הצורך לאהוב ולהיות נאהב. במובן עוד יותר עמוק הוא ההסכמה שלנו לקבל, להתמסר, ולא להחזיק את הלב שלנו סגור מאחורי חומות כמו שלמדנו.להסכים לקבל ולא להמשיך לנסות לתת באופן קומפלסיבי משהו שאין לנו לתת.
הצורך בשיכות והחקירה מהי שיכות ומהי שליטה הוא קריטי. הוא חשוב ביותר לתחושת חוסן נפשי. יש אפשרות לזהות סימנים, מתי אנו מבלבלים בין שיכות לשליטהבין שיכות לריצוי. בין שיכות לאביוז. שאלות טובות להתחיל איתן הן:
*עד כמה את מאפשרת לעצמך להיות מודעת לתחושות הגוף שלך במהלך היום?
*מה הקשר שלך לאדמה עליה את חיה. האם את מכירה את המקום, את הסימנים בו הוא מדבר אליך?
*מה הקשר שלך למתיך? לאלו שהיו פה לפניך שבזכותם את פה.
*מה הקשר שלך, ואיך את חווה את ידיעת מותך שלך?
ועוד סימנים בתוך יחסים ביום יום; אם את מרגישה מחופצנת תחושת השיכות שלך נחדרה ורוקנה. אם את אומרת כן כשאת רוצה להגיד לא, ולא כשאת רוצה להגיד כן (כלומר מרצה או חוששת ללכת על משהו שאת רוצה), תחושת השיכות שלך לא מספיק מבוססת. אם את עושה אביוז עצמי ומנתקת את עצמך ממקורות אליהם את שיכת כדי לזכות בתחושת עצמאות ושליטה בחייך.
וזה נכון לאינטראקציה, בבית עם משפחתך, עם חברים, בעבודה, מול דמויות סמכות, מול הרופא בבדיקה הכללית, בכביש כשאת נוהגת ובסופר…כל רגע ביום יכול לספק שלל תובנות לגבי שאלת השיכות והחופש שלנו. תחושת שיכות טבעית, לא רק שלא מאיימת על החופש שלנו, למעשה לעולם לא נהיה חופשיים בלעדיה.