בריאות נפשית בעידן שינויי אקלים- האם ואיך אפשר
לייצר חוסן נפשי אל מול הלא ידוע- חלק א'
יותר ויותר מטפלים בארה"ב ואירופה מדווחים כי המטופלים שלהם מתמודדים עם מצוקות רגשיות, סביב שינויי אקלים וסביבה, חרדות מאסונות טבע, בצורות וכו', יגון עמוק על הרס ואובדן חיים. למרות שאין עדין הגדרות רשמיות לתופעה, היא כבר קיבלה את השמות חרדה אקלימית או יגון אקלימי. בארה"ב ישנה פעילות ענפה יחסית של מטפלים ויועצים ממגוון רחב בנושא כמו https://www.climatepsychiatry.org/blog– "הברית לפסיכיאטריה אקלימית"' ו https://www.climatepsychologyalliance.org/ "הברית לפסיכולוגיה אקלימית" ותוכניות טיפול כגון. http://www.goodgriefgroup.org/about/.
מהניסיון שלי כמטפלת ואחרי הרבה מאוד שיחות שלי עם אנשים על הנושאים האלה. אני מזהה כמה תגובות אופייניות. חשוב לי להדגיש כי לא מדובר פה באפיון של "טיפוסים". כמו שאמרתי כל אחד יכול להגיב בהרבה מאוד דרכים ייחודיות ומשתנות. חשוב להדגיש: אני מתייחסת כאן לתגובות. לא לאנשים עצמם. אותו אדם יכול להגיב באופנים שונים במצבים שונים ובפרקי זמן שונים.
ואלה תגובות שמצאתי חוזרות פעמים רבות:
- בקצה אחד של הרצף- התגובה הספקנית שטוענת כי "משבר האקלים" אינו קיים או קיים אבל "לא כל כך נורא"
- בקצה השני של הרצף התגובה ה"אפוקליפטית "הטוענת משבר האקלים קיים ואינו ניתן לעצירה וימינו כולנו ספורים. לתגובה זו יש עוד וריאציה של "אכול ושתה כי מחר נמות". וביניהן- שתי תגובות "מתונות" יותר (הכוונה ביחס לשתי התגובות הראשונות ה"קיצוניות")
- תגובה "מתונה" רציונלית- עיסוק במידע ובנתונים- קבלת משבר האקלים כדבר שקורה אך אמונה כי ישנם פתרונות טכנולוגים
- תגובה "מתונה" רגשית " אך בעיקרה מבוססת פחד וחוסר אונים- לדעתי כאן טמונה האפשרות הכי טובה שלנו כחברה להתעורר ולהשתנות שינוי עמוק ביותר.
שתי התגובות הראשונות הן תגובות קצה, ואינן מאפשרות שיח פנימי וחיצוני, ועל כן אינן מאפשרות התפתחות. והרי מה שנחוץ לנו הוא התפתחות. התפתחות תודעתית שלנו כחברה. התגובה השלישית פחות מצומצמת וכן מאפשרת שיח אך היא מוגבלת לשיח חיצוני ביעקרו, טכני ורציונאלי, (שאינו נותן מענה לפן הרגשי שהוא ענינו של הפוסט הזה). השיח הזה הוא כמובן חשוב והפתרונות הטכנולוגים נחוצים ובהחלט יכולים להציל חיים. אך השיח אינו יכול להיעצר כאן משום שמבלי להבין גם רגשית ותודעתית את השינוי שאנו נקראים אליו כחברה, בעיני, נפספס את האפשרות הטמונה כאן ואולי בעצם את הדבר הכי חשוב. אם נעצור בשיח המדעי, נשאר באותו הסיפור.
לכל חברה יש מיתוס או סיפור שהוא מונח בתשתית שלה, בעומקים הקולקטיבים שלה. הסיפור שהוא הלב, הוא מגיע ממעמקי הנפש האנושית הכמהה למשמעות, לצורך הרוחני שלנו להתקיים בעולם שאינו רק שרירותי וכאוטי. חברות ילידיות שבהן המיתוסים עדין חיים, האנשים מכירים את המיתוסים שלהם.מיתוס הוא סיפור שמערבב בתוכו תחומים רבים, פילוסופיה אמונה תרבות היסטוריה מדע ואינו מבחין ביניהם. לחברה המערבית יש כל מיני מיתוסים "אינדיבידואליות" "דמוקרטיה" "קפיטליזם" "רציונליות"
המיתוס הרציונלי חשוב מאוד, לכאורה זה אוקסימורון, "מיתוס רציונאלי", אבל זהו המיתוס של המערב מאז המהפכה המדעית. בחברה שלנו, המערבית הסיפור הזה משותף לכולם והוא שקוף. החברה המערבית אוחזת במיתוס "רציונאלי ומדעי" שמספר ש"אין מיתוס" ש"אין אלוהים". המיתוס כלומר שום דבר לא קדוש, ביחד עם המיתוס הקפיטליסטי האינדיוודואלי ובעיקר בצורתו הניאו ליברלית העדכנית זהו מיתוס הרסני .
המיתוסים של תרבות המערב מספרים לנו שהעולם הוא סופר מרקט אינסופי של מצרכים שתמיד היו ותמיד יהיו לשימושו הבלתי מחושב של האדם. שהם לא יגמרו ושלאדם מותר להשתמש בהם כרצונו משום שיש לו הידע והיכולת לעשות זאת. כמובן שהשורשים שלו עמוקים (ואפשר לקרוא למשל אצל יובל נח הררי והמעבר מחברה של לקטים ציידים לחברה חקלאית על תחילתו של המיתוס הזה). המיתוס הזה הוביל אותנו למקום בו אנו נמצאים היום כחברה.
הסיפור של החברה המערבית מספר לנו שאם אנחנו יכולים לעשות משהו אז מותר לנו, מספר לנו שאנו שונים ומגיע לנו יותר, מספר לנו שהאדם יותר חשוב מכל יצור חי אחר, שבני אדם יותר עשירים חשובים מבני אדם לא עשירים. הסיפור הזה מספר לנו שאפשר להפריד דברים ולנתק אותם זה מזה. מספר לנו שאם הקרחונים מפשירים, אפשר לבנות סכרים. ושאם הפלנטה מתחממת אפשר להתקין מזגנים ולהחיות בבועות מנוטרות, ושאם הנפט הוא משאב מתכלה אז נייצר אנרגיה מהשמש….כל בעיה שיד ימין יוצרת יד שמאל יכולה לפתור, גם במחיר של בעיה חדשה…מעגל קסמים. שאינו לוקח בחשבון נזקים אשר נוצרים בתורם, וזה רק בהתיסח לפן הסביבתי. לא התייחסתי כאן לפן האנושי של "עבודת חוקית" סחר בבני אדם, עוני רעב ועוד.
נכון שלאורך כל הדרך היו אנשים שהמשיכו להחזיק במיתוסים אחרים, ולרבים מהם השפעה תרבותית ופסיכולוגית ורוחנית. אך בכלכלה ובפוליטיקה זה לא המיתוס השולט.
בעולם הכלכלה המיתוס הזה שולט ביד רמה מכתיב לכולנו סדר יום של אלימות וניצול. תעשייה מזהמת, ניצול וסחר בבני אדם. כל שנותר לנו הוא לצפות בחדשות ולשמוע על טבח והרג ואונס, מבלי שנוכל לעשות דבר. כי הדברים מופרדים. כי איזה מזל שזה לא קרה לנו. המיתוס הזה משאיר אותנו חלשים וחסרי אונים. מאפשר לנו לחיות באופן לא מוסרי ונצלני, באופן לא מכבד ולא מקיים. באופן שמכלה את עצמו ואת החיים על האדמה.
לכן אם נישאר בתגובה "הרציונאלית מתונה" לא נעבור שינוי פנימי, לא נגדל למצוא בתוכנו את הכוחות להשתנות, ואנו זקוקים לשינוי מהותי של הסיפור שלנו.
תגובה רגשית שמסכימה להרגיש מבלי להתפרק. זה המקום שכולנו צריכים לגדול אליו. השלב הבא באבולוציה של התודעה של החברה המערבית. משמעה להחזיק בדיסונס עצום, ואם נמשיך את ההשואה, דיסונס הזה הוא כמו מתח חשמלי גבוה הדורש מאיתנו להגדיל את יכולת הנפשית והתודעתית שלנו "לכייל" אותו למערכת שלנו.
בשנתיים האחרונות ככל שהשיח במיינסטרים מתעורר לשואת האקלים המתחוללת, הפחד תופס מקום מאוד נוכח ודומיננטי בחוויה היום יומית של הרבה מאוד א.נשים. אולם כולנו שבויים בתוך חברה שבה כמעט כל פעולה יום יומית ואוטומטית שלנו היא חלק ממעגל של אלימות ניצול והרס אנושי וסביבתי. אנו חיים באיזו שהיא רמה של פחד ולחץ ממה שעתיד לבוא מצד אחד, ומצד שני "ממשיכים כרגיל". כשמודבר ברגשות לא נעימים, הנטייה שלנו כחברה היא להתעלם מהם, להדחיק אותם, או להיבהל מהם ואז למצוא הסחת דעת כמו מסכים, קניות, ווכדומה. ואז שוב תבוא חשיפה לטריגר כזה או אחר, מעורר חרדה או יאוש, ואיתו תחושת חוסר אונים אל מול המבנים החברתים פוליטים וכלכלים בהם כל רבדי החים שלנו שזורים. וחוזר חלילה. לדיסוננס הזה מחירים נפשיים גבוהים. הרבה מאוד מאיתנו מתמודדים עם זה.
אבל כאן טמון פוטנציאל ממשי לשינוי תודעתי, שיוכל אולי גם להוביל גם לשינוי בחברה שלנו.
ארחיב על כך עוד בחלק ב' למאמר